הסיפור : את סיפורו האישי של אריאל ניתן לאפיין במילים "לא לבד". אריאל היה ילד שמן שהיה בודד מאוד מבחינה חברתית. "אף אחד לא יצר אתי קשר" הוא מספר. ואם מישהו שם לב אליו אז זה תמיד כדי להעליב אותו ולפגוע בו: "סתום יא שמן, אני אפוצץ אותך, יא בלון…" היו חלק מהביטויים שהילדים הרעים השתמשו בהם כדי להוציא את אריאל לגמרי ממעט הביטחון העצמי שהיה לו. אריאל הלך ונסגר בתוך עצמו. גם בעיות רפואיות התעוררו אצלו עד כדי סכנה. בגלל עודף המשקל הוא סבל מקשיי נשימה ומבעיות ברגלים. אומנם הוא כבר ניסה פעם אחת את שומרי משקל אבל הוא הפסיק כי "הייתי לבד."

כשהמצב החמיר נרתמה כל המשפחה לעזרתו של אריאל. אחיו הצעיר ואמו הצטרפו לקבוצה גם הם. משפחה קטנה שהחליטה לרזות בתור "מאמץ משפחתי".

"ההתחלה היתה קשה" מספר אריאל, "אבל אחר כך ככל שראיתי תוצאות זה עזר לי להמשיך." ואכן התוצאות והתגובות שאחריהן לא איחרו לבוא. אריאל התחיל לרזות בכיתה ח` והשנה בכיתה ט`  חבריו לכיתה התחילו לשים לב שרזה, להתעניין, לשאול שאלות,: "איך רזית? מה אתה אוכל? איפה רזית?" וכדומה. גם אריאל נפתח יותר אליהם, הוא רכש חברים שמגנים עליו מאותם ילדים בודדים שעדיין מכנים אותו "שמן". "הוא כבר לא שמן" הם מחזירים להם.

גם מבחינה פיזית לאריאל הרבה יותר קל, קל לו לעשות ספורט, הוא לא מתנשף במדרגות ורופא הילדים שלו מאושר לראות אותו. והכי כיף לו עכשיו לקנות בגדים יפים, כאלה שהוא לא חלם שיוכל אי פעם ללבוש. כי אריאל ירד עשר מידות במכנסיים!

אריאל אוכל כל מה שהוא רוצה כולל שוקולד אבל מקפיד לחשב את הכל בנקודות ולא לחרוג מהתקציב שלו. כן והוא גם עושה ספורט- הוא משחק טניס במועדון טניס. החיים יפים ולא בודדים כמו לפני ההרזיה. כשהוא מספר את סיפורו שומעים בקולו את הביטחון העצמי הרב שפיתח. "כל הירידה במשקל שחררה אותי מבחינה חברתית, קיבלתי כוח לעשות דברים" הוא אומר.